השקופיות עדיין כאן, והן לא מתכוננות להיעלם...

מעבדת הצילום המודרנית הפכה בשנים האחרונות לגרסה מעודכנת ו"יבשה" של חדר החושך הקלאסי, המוכר לפחות לחלקנו מימים עברו. אם נתבונן בפירוט השירותים השונים הניתנים ב"פוטו" השכונתי המצוי, סביר שנמצא שרק חלק מהתהליכים מערבים כימיקלים של ממש; רוב הסיכויים שרובה המכריע של המערכת כבר עבר לעידן הדיגיטלי, על כל המשתמע מכך.
מה בכל זאת נותר בתחום השירותים המחייבים שימוש בכימיקלים? למעשה, נותרו שני תחומים עיקריים בהם עדיין לא ניתן להסתדר בלעדיהם, ואלו הם פיתוח סרטים והדפסת תמונות.
למרות המהפכה שהתחוללה בעשור האחרון בתחום הצילום, החברות הגדולות בענף, דוגמת קודאק ופוג'י המשיכו להוציא סוגים חדשים של סרטי שקופיות (כמו ה- Velvia 100); פיתוחו של סרט חדש כרוך בעלויות גבוהות ואורך זמן רב והעובדה שהיצרניות ממשיכות להתייחס לתחום זה כנתח שוק חשוב, ממחישה שלפחות לטווח של העשור הקרוב, הסרטים עדיין ישארו עימנו.
סביר מאוד להניח שייצורם של כימיקלים לצורך פיתוח סרטים ימשיך לתפוס אחוז מסוים מהשוק, גם אם חלקו של זה ילך ויצטמצם בהדרגתיות במרוצת השנים הבאות.

במאמר זה נסקור בקצרה תהליכי פיתוח שונים. כמובן שלא נוכל להתייחס לכל תהליך פיתוח שקיים, משום שקיימות וורסיות שונות לכל תהליך פיתוח, ולכן נעסוק בעיקר באלו המוכרים והקונוונציונליים.

תהליך הפיתוח הראשון בו נעסוק הינו פיתוח המכונה E6, המיועד לסרטי שקופיות.

שיטה זו נכנסה לשימוש בשנת 1976, והחליפה את E4, שחסרונה העיקרי נבע מהיותה מאד לא ידידותית לסביבה – הכימיקלים היו רעילים מאד וסיכנו את המשתמשים. קדמה לה וורסיה שכונתה E3, שהיתה בעייתית מבחינת עמידותם של הסרטים בפני דהיה ואובדן הפרטים.
בגרסה הנוכחית של תהליך פיתוח זה (שהוא כנראה האחרון בסדרה, ספק רב אם מהנדסי הפיתוח של קודאק שוקדים כרגע על E7) מעורבים שישה כימיקלים שונים, הפועלים בסדר הבא:
First Developer: המפתח הראשון הינו השלב הקריטי ביותר בתהליך הפיתוח. באופן עקרוני, מדובר בסוג של מפתח שחור-לבן; אם היינו יכולים להתבונן בסרט בסיומו של שלב זה, היינו רואים דימוי נגטיבי בכל אחת משכבות הסרט. בפועל, לא נוצר שום דימוי צבעוני במהלך שלב זה.
מפתח זה ממיר את חלקיקי הכסף שנחשפו לכסף-מתכתי, כדי לייצר דימוי מהופך (נגטיבי) בכל אחת  משכבות האמולסיה.
הסרט שוהה במפתח כשש דקות, לאחריהן הוא מועבר אל השטיפה הראשונה, המיועדת לעצור את תהליך הפיתוח וכן להגן על הכימיקל הבא שאליו יועבר הסרט, מפני השפעותיו של המפתח הראשון. בקרת הטמפרטורה של מי השטיפה היא אמצעי הכרחי להשגת פיתוח מדויק, שכן מי-שטיפה קרים או חמים מדי עלולים ליצור סטיות צבע בשל עצירה לא מבוקרת של השפעת המפתח. נקודה נוספת שחיוני לשים אליה לב בשלב זה הינו קצב זרימת המים באמבט והבעבוע (הנעשה באמצעות הזרמת אויר דרך צינורות דקים המחוררים לאורכם, הנמצאים בתחתית האמבט).
השלב הבא נקרא Reversal ובו לא מתרחשת כל ריאקציה כימית, אלא ספיגה של הכימיקל אל תוך אמולסית הסרט לשם הכנתו לקראת השלב הבא – ה- Color Developer. ה- Reversal משפיע על הלידי הכסף שלא נחשפו ולא פותחו ב- First Developer כדי להכינם לקראת השלב הבא.
תחנתו הבאה של הסרט היא ה- Color Developer. כאן מתרחשת חשיפה-כימית של חלקיקי הכסף שלא נחשפו בעת הצילום, בסיועו של ה- Reversal ממנו יצא זה עתה הסרט. כעת מתרחש תהליך נוסף, הדומה במהותו לזה שקורה במפתח הראשון – המרה של אותם הלידי כסף מפותחים לחלקיקי כסף-מתכתי. מפתח זה פועל רק על אותם הלידי-כסף שנחשפו באופן מאולץ בשלב זה כדי ליצור דימוי פוזיטיבי. המפתח משפיע על חלקיקי הצבע שבאמולסיית הסרט, ויוצר תגובה כימית שונה הכל אחת משכבות הצבע.
כעקרון, משלב זה והלאה כבר ניתן לעבוד כשהסרט חשוף לאור; לרוב מתבצע התהליך כולו בחושך מוחלט, למעט מערכות פיתוח הכוללות מכונות גדולות מאד המסוגלות לטפל במקביל במאות סרטים.
השלב הבא היה מוכר עד לאמצע שנות התשעים כ- Conditioner, וכיום הוא ידוע יותר כ- Pre Bleach. השריית הסרט בתוכו מסייעת לשימור וקיבוע חלקיקי הצבע באמולסיה. השפעתו העיקרית הינה על רכיבי החלקיקים בגוון מג'נטה שלא באו לידי ביטוי ולא "הופעלו" במהלך שלב ה- Color Developer. רכיבג מסויים בכימיקל אחראי לכך שהם יישארו במצבם הנוכחי, כביכול "כבויים", על מנת שלא תתרחש מאוחר יותר ריאקציה כימית שתגרום להשפעתם על הדימוי.
מעבר לכך, שלב זה חיוני לניצול מירבי של תחנתו הבאה של הסרט, ה- Bleach. הסרט סופג אליו כימיקל המוכר כ- EDTA, המיועד לשמירת ph (חומציות) ה- Bleach, אליו יעבור הסרט מיד לאחר מכן. באמבט ה- Bleach מומרים חלקיקי הכסף-המתכתי לכסף-ברומיד, שיתמוססו מאוחר יותר עם העברת הסרט אל ה- Fixer. עם יציאת הסרט מה- Fixer אל השטיפות שלאחריו, כבר ניתן להבחין בבירור בדימוי הנמצא בסרט, אולם טרם ניתן לעשות בו שימוש של ממש. השטיפות הן שלב הכרחי להסרת שאריות של כימיקלים שנותרו ע"פ הסרט ובתוך האמולסיה. שטיפה יסודית חיונית להבטחת יציבות הצבעים ולשם כך מתבצעת ע"פ רוב שטיפה כפולה בשתי אמבטיות נפרדות, המבטיחות ניקיון יסודי ומעמיק של הסרט, טרם העברתו אל השלב הסופי.
הכימיקל האחרון בו יבקר הסרט הוא ה- Stabilizer, והוא מיועד להבטיח את יציבות גווני הסרט לאורך זמן ולאפשר לו ייבוש אחיד לכל אורכו. החומר העיקרי הפעיל בו הינו פורמלין, המיועד להבטיח שרכיבי צבע המג'נטה שבאמולסיית הסרט לא ייצרו ריאקציה כימית ויפגעו באחידות הצבעים. לאחר מכן מועבר הסרט לייבוש (הנמשך בין עשרים דקות לחצי שעה), בסיומו הוא למעשה מוכן וניתן לטפל בו.
מערכות פיתוח משוכללות מאפשרות שליטה מדוייקת לכל שלב בפיתוח, מבחינת טמפרטורת הכימיקלים, עוצמת הזרמת האויר בתוכם וכמות הכימיקל הטרי המוזרמת, לשם פיצוי על ניצולו במהלך פיתוח הסרטים. בקרת הטמפרטורה (בעיקר של המפתחים), ברמה של עשירית המעלה ומשך הזמן בו שוהה הסרט ב- First Developer, בדיוק של שניות, מאפשרים שליטה מירבית על איכות הפיתוח והשגת תוצאות העומדות בסטנדרטים המחמירים של קודאק. לכל שלב בתהליך הפיתוח יש השפעה על איכותו הסופית ורק הכרת מכלול המרכיבים ותפקידם, יכול לסייע בהבנה מלאה של התהליך כולו ושכלול השליטה בו.

במקביל לכך, קיים גם תהליך פיתוח E6 המגיע בערכה המאפשרת פיתוח לחובבים או לצלמים המעוניינים לפתח באופן עצמאי. ערכה זו מורכבת מתהליך המשלב בתחנתו הראשונה את
ה- First Developer וה- Reversal, לכך נוסף שלב נפרד עבור ה- Color Developer, ולבסוף תהליך המשלב את ה- Pre-Bleach, Bleach  ו- Fixer. שיטה זו נחשבת לפחות אמינה ולא מדוייקת כמו התהליך שתואר לעיל.

בהתייחס לפיתוח סרטי שקופיות, מן הראוי יהיה להזכיר את סרטי ה- SCALA של אגפא, המפותחים בתהליך ייחודי לאחריו מתקבל סרט שחור-לבן פוזיטיבי, כלומר שקופית בגווני שחור-לבן. סרטים אלו אמנם אינם מיוצרים עוד, אלא שתהליך ייחודי בשם dr5 מאפשר פיתוח של סרטי שחור-לבן סטנדרטיים, באופן שתתקבל תוצאה פוזיטיבית – שקופית שחור-לבן. טכניקת פיתוח זו פותחה בארה"ב לפני כ-14 שנים, והיא רלוונטית לגבי רוב סרטי ש/ל הנמצאים כיום בשוק.
אחד המאפיינים המעניינים של שיטה זו מאפשר ללקוח לבחור בפיתוח שיעניק לסרט גוון ש/ל טבעי או ספייה.
לחברת קודאק יש קיט מיוחד המאפשר פיתוח של סרטי T-Max בתהליך רוורסלי, בסיומו מתקבלות שקופיות שחור-לבן ובמקביל לכך פירסמה גם Ilford מדריך המאפשר את פיתוחם של סרטי שחור לבן בתהליך דומה. מרכיבי תהליך הפיתוח כוללים השרייה של הסרט במפתח סטנדרטי של החברה, ולאחר שטיפה יסודית הוא מועבר ל- Bleach. תהליך הפיתוח הראשוני זהה במאפייניו לפיתוח של נגטיב רגיל, אלא שהוא נעשה בעוצמה גבוהה יותר, מה שגורם לחלק מהלידי הכסף שע"פ הסרט להתמוסס, בין אם הם נחשפו או לא, על-מנת להעניק לו מראה אופייני לסרט פוזיטיבי.  שלב ה- Bleach מסיר מהאמולסיה את הדימוי הנגטיבי שהתקבל, אך עדיין נותרין על-פניו הלידי כסף, באזורים שלא נחשפו מלכתחילה ולא פותחו. שטיפה נוספת בכימיקל ייעודי אמורה להסיר ממנו לחלוטין את שאריות ה- Bleach, כדי למנוע את השארותם של כתמים בגוון צהוב ע"פ הסרט. כעת יש לחשוף באופן מבוקר את הסרט לאור, לפרק זמן של בין 30 שניות לדקה. שלב החשיפה השניה מיועד להחליף את ה- Reversal, שבו מטופלות שאריות הלידי הכסף שנותרו באמולסיה. אותם הלידי כסף בהם מטפל שלב זה בתהליך, ייצרו את האזורים השחורים בסרט הסופי שיתקבל עם תום התהליך.
עם סיום החשיפה השניה מועבר הסרט פעם נוספת במפתח והתהליך נמשך במתכונת של פיתוח סרט שחור-לבן רגיל. טכניקה זו מורכבת למדי, אולם עם מעט תרגול ובדיקת זמני החשיפה האופטימליים והמרחק ממקור האור אליו נחשף הסרט, ניתן להגיע לתוצאות מעניינות, בעלויות לא גבוהות. בחלק מן המדריכים המפרטים את הטכניקות השונות, מוצע להשתמש במפתחים ייעודיים להדפסת תמונות, דוגמת ה- Rodinal של אגפא או ה- Neutol Plus, הדומה במבנהו הכימי למפתח המקורי בו נעשה שימוש בתהליך ה- SCALA. בכל מקרה, למפתח בשלב הראשון יש להוסיך כימיקל בשם Potassium Thiocyanate, בכמויות ובריכוזים המשתנים בהתאם לסוג המפתח בו נעשה שימוש וע"פ סוג הסרט בו אנו משתמשים. 
תהליך נוסף השייך גם הוא לתחום סרטי השקופיות, הינו ה- K-14. פיתוח זה מיועד אך ורק לסרטים מסוג Kodachrome, המיוצרים מאז 1935 ושימשו במשך שנים רבות כסרט המקצועי האולטימטיבי. נכון לזמן כתיבת המאמר הסרט מיוצר רק בפורמט 35, לאחר שבמשך שנים רבות שימש גם לצילום סרטי קולנוע. מספר מעבדות מצומצם ביותר מאפשר כיום את פיתוח הסרט, שהטיפול בו הוא מן המורכבים המוכרים כיום. אופיו החריג של הפיתוח נובע מכך שמבנה האמולסיה שונה משמעותית בהרכבו מכל סרט צבע אחר; ההבדל העיקרי מתבטא בכך שהאמולסיה אינה מכילה בתוכה את חלקיקי הצבע – אלו מוספים תוך כדי תהליך הפיתוח, כאשר כל צבע מטופל באופן נפרד ומתווסף באופן הדרגתי ומבוקר אל תוך האמולסיה.
כשלב מקדים לפני השריית הסרט במפתח, הוא מועבר באמבט המכיל אלקליין, לשם ריכוך האמולסיה והסרת השכבה התחתונה שבה, המיועדת למנוע חדירות-אור (מכונה בספרות המקצועית בעברית בשם "גב אל-יהל") וליצור בסיס יציב לשכבות שמעליה. בשלב הבא בו הסרט מוכנס למפתח, הלידי הכסף שנחשפו מומרים לחלקיקי כסף-מתכתי; שכבת הסרט העליונה ביותר, הרגישה לאורכי הגל הכחולים (ומורכבת מפילטר צהוב) נאטמת. הסרט נשטף ונחשף לאור אדום על מנת לטפל בהלידי הכסף בשכבה הרגישה לצבעים כחול ואדום. בשלב הבא מועבר הסרט לאמבט המכיל מפתח-צבע וחלקיקי-צבע בגוון ציאני. לאחר השפעתו המיידית של המפתח על הלידי הכסף, נוצרת ריאקציה בינו לבין חלקיקי הצבע המתמקמים בשכבה הרגישה לאור אדום של הסרט ויוצרים שם חלקיקי צבע בגוון ציאני. הסרט נחשף פעם נוספת לאור, הפעם בצבע כחול, ולאחר מכן עובר תהליך פיתוח-צבע נוסף, שהפעם מיועד לצבע הצהוב. מפתח-צבע אחרון, המיועד לצבע המג'נטה הינו תחנתו הבאה של הסרט, שבשלב זה כבר מכיל את כל הלידי הכסף שנותרו בו בשכבת המג'נטה, הרגישה לאור ירוק וכחול. מכאן והלאה נמשך תהליך פיתוח רגיל, הכולל שלב הכנה ל- מכאן והלאה נמשך תהליך פיתוח רגיל, הכולל שלב הכנה ל- Bleach, שלב ה- Bleach עצמו, Fixer, שטיפות נוספות ולבסוף Stabilizer וייבוש.
כאמור, מדובר בתהליך מורכב ויקר למדי; רק לשם ההמחשה, כיום קיימת בארה"ב רק מעבדה אחת המוסמכת ע"י קודאק העולמית לטפל בסרטים אלו. מעבדות ספורות נוספות מצהירות כי הן מפתחות סרטים מסוג זה (אם כי הן נטולות הרשאה רישמית של קודאק). למקומות מעין אלו ניתן למסור גם סרטים המיועדים לפיתוח בתהליכים ישנים שכבר אינם בשימוש, דוגמת K11 או K12, C22 ואחרים, בד"כ בעלויות גבוהות למדי של למעלה מ-20$ לסרט בודד.

התהליך הקונוונציונלי והמוכר ביותר, שעד לאחרונה היה מקור ההכנסה העיקרי של רוב המעבדות בעולם, הינו ה- C41. שמו של התהליך לקוח מהספרות המקצועית של קודאק ולמעשה גם לפוג'י, קוניקה ואגפא יש שמות משלהן לתהליכים כמעט זהים, דוגמת ה- CNK-4, CN-16 ו-AP-70.

תהליך הפיתוח מתחיל בהעברת הסרט ב- Color Developer; המרכיב העיקרי בחומר המפתח הינו כימיקל בשם Paraphenylene Diamine האחראי על טיפול בהלידי הכסף שבשכבות האמולסיה של הסרט. בעת שחלקיקי הכסף עוברים פיתוח, החומר המפתח יוצר תגובה כימית עם חלקיקי הצבע שבסרט על מנת לייצר את הצבעים עצמם. אופן הדילול של הכימיקלים (היחס בין מים לכימיקל עצמו) וזמן השהייה של הסרט במפתח משתנה בהתאם לסוג המיכשור בו מתבצע הפיתוח, סוג הסרט וטכניקת הפיתוח (מכשיר ידני, מכונה אוטומטית וכד'). לאחר מכן מועבר הסרט בכימיקל המשלב את פעולות ה- Bleach וה- Fixer. שלב זה ניתן לפיצול לשני חלקים נפרדים ויש הטוענים כי בכך ניתן להשיג תוצאות טובות יותר; כעיקרון, בכל המעבדות בהן מתבצע פיתוח במיכשור אוטומטי, המכונות אינן מאפשרות זאת ושלב זה מכונה Bleach-Fix.
בשלב זה מומסים חלקיקי הכסף שנוצרו תוך כדי הפיתוח, וכן אלו שלא הושפעו כלל מהמפתח (כיוון שלא נחשפו מלכתחילה בזמן הצילום). לאחר מכן נשטף הסרט ומועבר ב- Stabilizer  המיועד למנוע הישארותם של סימני ייבוש מים על-פני הסרט וקיבועם של הגוונים והדימוי לאורך זמן; שלב זה מכונה לעתים גם Final Rinse.

לא נוכל לסיים סקירה זו מבלי להתייחס, ולו גם באופן תמציתי, לנושא פיתוח סרטי שחור-לבן.
למרות שלכאורה מדובר בהיבט פשוט וברור של התחום (שהרי סביר להניח שרוב קוראי המאמר פיתחו בחייהם לפחות סרט אחד באופן עצמאי), הרי שבפועל אנו נכנסים לשדה רחב ובעל טווח אפשרויות כמעט אינסופי. מי מבינינו שפיתח סרטים במסגרת לימודית כזו או אחרת, או באופן עצמאי בבית, סביר להניח שעשה שימוש בכימיקלים שנמסרו שם מן המוכן או בחומר שהכיר.
אלא שזהו קצהו של קרחון ענק, שרק אודותיו ניתן לכתוב סדרת מאמרים ארוכה מאד.

הסיבה העיקרית לכך קשורה למספר הכימיקלים בהם ניתן לעשות שימוש בבואנו לפתח סרט שחור-לבן; אפילו היום, בתקופה בה היצע חומרי הגלם הפוטו-כימיים הולך ומצטמצם, עדיין יש לצלם המתגורר באירופה או ארה"ב, כמה עשרות של סוגי מפתחים שונים. כמובן שכל יצרן סרטים ממליץ להשתמש בכימיקלים המקוריים שלו, אולם מספר הקומבינציות האפשריות הוא עצום, והתוצאה הסופית תלויה בגורמים כה רבים, עד שקשה לנסח נוסחה אחידה ומוחלטת עבור כל סוג של סרט. באופן בסיסי, התהליך פיתוח הסרט מורכב ממספר שלבים פשוטים למדי, הכוללים מפתח, נוזל מיוחד לעצירת תהליך הפיתוח (Stopper), מקבע (Fixer), שטיפה במים ושטיפה נוספת, אחרונה, בנוזל ייעודי. במרוצת השנים התפתחו טכניקות רבות מספר של פיתוח, שנבנו על בסיס המודל הראשוני ושיכללו אותו בהתאם לצרכים מיוחדים, כמו השגת משרע גוונים רחב יותר לשם התמודדות עם דימוי קונטרסטי וכדומה. מכיוון שבסקירה זו אנו עוסקים בהיבט הרחב של נושא פיתוח הסרטים, נתמקד כעת במתודות הבסיסיות השכיחות יותר.
המפתחים לסוגיהם השונים הוצעו, כמעט תמיד, במגוון מצבי צבירה שונים; Kodak HC-110, לדוגמא, נמכר כשהוא במצב גולמי המזכיר סירופ סמיך. Kodak D-76 הוא מפתח שבמצבו הראשוני הוא אבקה. כל מפתח נדרש לדילול ביחס מסוים, שהשפיע על טמפרטורת השימוש ומשך הזמן שנדרש על מנת לפתח את הסרט. הדילול מתבצע תמיד במים, המהווים את המרכיב העיקרי של כל מפתח באשר הוא. משרע הטמפרטורות וזמני הפיתוח מושפע מסוג המפתח והאופן בו דולל, והוא עשוי לנוע, לדוגמא, בין 8 דקות בטמפרטורה של 18 מעלות עבור מפתח מסוג Microdol-X, ל-3 וחצי דקות ב- 24 מעלות עבור HC-110. את תהליך הפיתוח ניתן לעצור גם באמצעות מים, אלא שאז מסתכנים בפעילות הכימית של מפתח שכבר נספג באמולסיית הסרט וממשיך להשפיע, וכן בזיהום ה- Fixer בחומרים מהמפתח, שלא נשטפו ע"י המים.
עצירה מיידית ויעילה של הפיתוח מוטב לבצע באמצעות חומצה אצטית המדוללת באחוז נמוך במים. לאחר מכן ניתן להעביר את הסרט אל ה- Fixer, שבו נשטפים ממנו ומומסים כל יתרת הלידי הכסף שלא פותחו. כימיקלים שונים המרכיבים את המקבע מסייעים בחיזוק האמולסיה לשם הגנה עליה, אולם השריה ממושכת מדי עלולה לגרום להמסה של הלידי-כסף שעברו פיתוח.  
שטיפת הסרט לאחר הוצאתו מהמקבע היא חיונית כדי להבטיח הסרה מוחלטת של שאריות הכימיקלים מהאמולסיה. שימוש בחומר ייעודי מעין זה, המכונה בספרות המקצועית בשם  Washing Aid תורם לקיצור משמעותי (עד לכדי רבע) בזמן השריית הסרט בשטיפה הסופית ומבטיח הסרה יסודית של ה- Fixer, החיונית להגנה על הסרט. השטיפה האחרונה של הסרט צריכה להעשות במים שאליהם הוסף כימיקל שתפקידו להוריד את מתח פני-השטח של המים בהם מושרה הסרט, וכך למנוע היווצרות טיפות מים שיתייבשו עליו ויותירו סימנים. Agepon של אגפא הוא מן החומרים היותר מוכרים ונפוצים בארץ למטרה זו.
אחד מהמשתנים שגם להם השפעה לא מבוטלת על תהליך הפיתוח הוא אופן הטלטול (Agitation) של המיכל בו נמצא הסרט; תנועות עדינות או נמרצות מדי עלולות לגרום לתוצאות שונות מאלו אליהן התכוונו ולהעניק תוצאה קונטרסטית או רכה מדי.
למרות שרוב הפיתוחים הידניים של סרטים נעשים במיכלים סגורים (דוגמת ה- Jobo), ישנה אסכולה הגורסת כי במקרה של פיתוח פלטות (5X4, 10X8), מומלץ לבצע זאת באמבטיות שטוחות בחדר חושך. למרות שקיימים מיכלים מיוחדים המותאמים לפיתוח פלטות, המהדרין יפתחו אותן ע"י השריית הפלטות במגשים (דוגמת אלו המשמשים לפיתוח נייר עליו הדפסנו תמונה בחדר חושך). התהליך זהה כמעט לחלוטין מבחינת הרכב הכימיקלים, למעט העובדה שנדרשת השריה מקדימה של הפלטות במים, טרם הכנסתן אל המפתח. מומלץ להשרותן למשך כדקה בטמפרטורה הזה לזו של המפתח.
היתרון הגדול ביותר של תהליך פיתוח שחור-לבן, הינו היכולת להרכיב באופן עצמאי את כל הכימיקלים הנדרשים לו. כל אחד מהמרכיבים זמין לרכישה בחנויות העוסקות בשיווק כימיקלים לתעשיה ומוסדות חינוך, ומכאן שניתן לייצר באופן עצמאי לחלוטין מפתח ע"פ נוסחה משלך. כמובן שנדרשת יותר ממעט הבנה בסיסית בתחום, ולא תמיד יהיה למוצר הפרטי יתרון ע"פ כימיקל שנרכש מן המוכן מיצרן בעל ניסיון וידע רב יותר בתחום. כאן המקום לנצל את האינטרנט לצורך הענין – הרשת גדושה בעשרות רבות של אתרים רציניים ומקצועיים, בהם מתכונים והרכבים שנוסו בהצלחה וניתנים להכנה באופן פשוט ובטיחותי.

כל המעבדות המסחריות בארץ מפתחות סרטי שחור-לבן במכונות בשיטת Roller Transport, לרוב במפתחים סטנדרטיים דוגמת D-76 (ישנן מעבדות בחו"ל המאפשרות ללקוח לבקש שסרטו יטופל במפתח מסוים, תמורת תוספת לתעריף הסטנדרטי).  
    
ההמלצה הגורפת של כל איש מקצוע רציני תהיה לפתח סרטים אלו באופן עצמאי בבית או במעבדה פרטית כלשהי, על מנת להשיג שליטה מלאה בתהליך ולהגיע לתוצאות איכותיות שלא ניתן לקבל באופן אחר. הקלות היחסית בה ניתן לעשות זאת, העלויות הנמוכות של הכימיקלים והיתרונות הטמונים בכך, הופכים את הפיתוח בבית לכדאי ומשתלם מכל בחינה.  

מן הראוי יהיה להתייחס גם לטכניקות השונות בהן ניתן לפתח סרטים, שכן לאופן בו מתבצע הפיתוח וסוג הציוד עשויה להיות השפעה משמעותית על התוצאה הסופית. לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות אופייניים ונסקור בקצרה את השיטות הנפוצות והשכיחות.

JOBO: בדומה לפריג'ידר ופלאפון, גם כאן מדובר בשם של חברה (גרמנית, במקרה זה) שהפך להיות שם נרדף למוצר עצמו. למרות שרוב מוצריה של החברה קשורים היום לתחום הדיגיטלי, רובנו עשויים לזכור אותו מתקופת לימודי הצילום, כשפיתחנו סרטים במיכלים קטנים באופן ידני או במכונות מיוחדות שיועדו לשימוש במיכלים אלו. בין אם הפיתוח מתבצע באחד מהמיכלים הזעירים, שנועדו להכיל סרט או שניים, או באחת המכונות הגדולות, המאפשרות שליטה על טמפרטורה ומשך הפיתוח, עדיין מדובר בתהליך שאינו ניתן לבקרה מדוייקת באופן שיאפשר פיתוח מושלם ואיכותי העומד בסטנדרטים מקצועיים דוגמת ה-  Q-Lab של קודאק. מערכות אלו נכנסו לשימוש נפוץ במיוחד בבתי ספר ומוסדות להשכלה-גבוהה בתחום הצילום, וכן אצל צלמים מסחריים בעלי סטודיו, שביקשו לפתח באופן פרטי, ללא תלות במעבדה חיצונית.
יתרונה הגדול של החברה, הוא בכך שהיא מציעה מערך רחב ומגוון מאד של מערכות פיתוח, בגדלים ועלויות המתאימים לטווח רחב מאד של צרכנים. המערכות הינן מודולריות ברובן הגדול, וניתנות להתאמה מול חלקים אחרים ולשימוש, בחלק מהדגמים, גם כמערכות פיתוח עבור ניירות הדפסת תמונות. יתרונן הגדול הוא באפשרות להוספת חלקים גם לאחר רכישת המכונה, על-מנת לשדרגה ולהפכה לנוחה ומדוייקת יותר לשימוש. אלא שגם צרכנים וותיקים ומנוסים, התקשו להגיע עימה לתוצאות מדוייקות ואיכותיות שישתוו ברמתן לאלו המתקבלות מפיתוח במעבדות מקצועיות. האתגר המשמעותי קיים בהשגת תוצאות אחידות לאורך זמן, וכאן הבעיה הגדולה ביותר של מערכות אלו. מערכות הפיתוח הגדולות והיקרות יותר נקראות Rotary Processors, בעוד מיכלי הפיתוח עצמם ניקראים Drums או Tanks.

אחת משיטות הפיתוח הנפוצות והמוכרות ביותר נקראת Roller Transport והיא זו הפועלת למעשה בכל חנות צילום, החל מהפוטו השכונתי ועד למעבדות הצילום הגדולות. בניגוד לשיטה הקודמת שתוארה (שבה הסרט נסלל אל תוך מתקן המורכב משתי דיסקיות, שהרווח ביניהן שווה לרוחב סרט הצילום) במקרה זה הסרט נשאר בתוך הקסטה המקורית, והוא נמשך פנימה אל תוך המכונה ועובר בין אמבטיות הפיתוח באמצעות מערכת מכנית של גלגלי שיניים ומוטות מיוחדים המצופים במעין גומי, שאמור להבטיח העברה חלקה ובטוחה של הסרט לאורך מסלולו.
הדגש העיקרי הוא על הקומפקטיות ונוחות השימוש. מערכות אלו מצויידות בטיימרים אינטגרליים, יחידות שליטה מדוייקות בטמפרטורה ומהירות העברת הסרט (על מנת לאפשר לו לשהות זמן קצר או ארוך יותר בטנק המכיל את המפתח), ובעיקר נוחות מירבית בהטענת המכונה בסרטים. אין צורך בסלילתם לתוך מיכלים מיוחדים (מה שעלול לסכן אותם ולפגוע בהם), ולמעשה ניתן להפעיל את המכונה באור מלא, ללא צורך בתא-חושך . מכונות אלו מיוצרות במגוון גדלים המאפשרות לטפל בנפחי עבודה גדולים בזמן קצר ומצויידות במיכלי-כימיקלים לאספקה שוטפת ומדוייקת המזינה את המכונה בקביעות. חסרונה של שיטה זו טמון בסכנה שבפגיעה אפשרית בסרט, הנתון כל העת בין חלקים נעים האחראים על העברתו בין הטנקים השונים. לכלוך או אבק שימצאו על אחד מהחלקים עלולים ליצור שריטה לאורך כל הסרט, ולכן נדרשת  תחזוקה קפדנית ותשומת-לב רבה כדי למנוע זאת.

שיטת הפיתוח האחרונה שנסקור מוכרת במספר שמות, בהם Dip & Dunk ו- Rack & Tank.
טכניקה זו נחשבת לאמינה והאיכותית ביותר, שכן במקרה זה הסרטים נתפסים על מתלים ובאמצעות מעלית מיוחדת הם מוטבלים בכימיקלים ומוצאים מהם.
חסרונה של שיטה זו טמון בגודלו ועלותו של ציוד הפיתוח- המכונות גדולות למדי ומחייבות להקצות להן שטח ייעודי בתוך חדר חושך. מדובר במערכות יקרות שאין באפשרות כל מעבדה לרכוש, אלא שהן נחשבות אמינות ובטוחות מאד לשימוש, ומבטיחות שדבר לא יבוא במגע עם הסרט – למעט הכימיקלים עצמם. יצרני הציוד פיתחו מכשירים שונים לפיתוח של סרטי שחור-לבן, סרטי נגטיב (תהליך C41) ושקופיות (E6), בגדלים שיועדו למעבדות קטנות וכן למעבדות מרכזיות, הנדרשות לטפל באלפי סרטים ביום. הפיתוח בשיטה זו אורך זמן רב (לדוגמא, כשעה וחצי עבור סרט שקופיות), אולם התוצאה המתקבלת היא האיכותית ביותר שניתן להשיג.

מגוון סוגי הציוד ושיטות הפיתוח מוכיח עד כמה מורכב תחום זה בענף הצילום. השינויים הדרמטיים של השנים האחרונות צימצמו בהדרגה חלק זה של תעשיית הצילום; חלק מהיצרנים הגדולים נסרו או התמזגו עם חברות אחרות ואחרים סגרו פסי-ייצור של כימיקלים וסרטים ותקציבי מחקר-ופיתוח שיועדו בעבר לערוצים אלו הופנו כעת לכיוונים עתידיים, המשתלבים עם השינויים המקיפים בשנים האחרונות. קשה לנבא במדיוק כמה שנים ישרדו סרטי הצילום; במירוץ הבלתי-פוסק אחר מגה-פיקסלים, הכימיה (שבעבר הרחוק נדרשה התמחות של ממש בכל הקשור בה על-מנת להתמצא בנבכי הפיתוח וההדפסה) נזנחה מאחור והותירה את הבמה לדמויות הדיגיטליות. אני מרשה לעצמי להעז ולשער כי לפחות במהלך שני העשורים הקרובים, עדיין נוכל להמשיך ולפתח סרטים ברוב ארצות העולם. סביר להניח שהעלויות יתייקרו משמעותית ויתכן שנאלץ להמתין שבוע או יותר עד לקבלת הסרט בחזרה מהמעבדה, אבל דומה שלמרות ההספדים והטענות בדבר סופו המוחלט של העידן הפוטו-כימי- ריחו של הפיקסר עדיין ימצא באי-אילו מעבדות, אומנם נדירות וספורות, אך סרט הצילום לא יפנה את מקומו במהרה. הוא כאן כדי להישאר עימנו.